אנשים רבים חולפים במקום הסמוך למערה אך לא מודעים לקיומה.

מערה עצומה השוכנת לעומק באדמה בעלת שטח של כ-9000 מטר ריבועי, אשר למעשה רובה חצובה באופן מלאכותי לחלוטין בסלע גירי רך. עומקה של המערה כיום עומד על 300 מטר לתוך בטן האדמה ורוחבה עומד על 100 מטרים. מעל המערה, על שטח נרחב נמצא הרובע המוסלמי , חומות ירושלים הצפונית ועד רחוב מרכזי ברובע הנוצרי.

המערה מתוארכת למספר רב של תקופות ועד למאה האחרונה אף עשו בה שימוש נרחב.

המערה הינה מערת צדקיהו השוכנת ברחוב סולטן סליאמן שבמזרח ירושלים.

מידע כללי על המערה

מערת צדקיהו הינה מערה מרשימה בעלת נפח אדיר, אולי מבין הגדולות שנמצאות בירושלים.  המערה חצובה כולה באמצעים מלאכותיים בסלע גיר האופייני לאזור ירושלים. 

שטחה הכולל של המערה הינו כ-9000 מטרים ריבועיים, אורכה לתוך בטן האדמה מפתחה הראשי הינו כ-300 מטרים ורוחבה המרבי הינו כ-100 מטרים, גובה המערה מגיע באזורים מסוימים לכ-15 מטרים. 

הפתח היחידי שמוכר עד כה למערה הינו פתח נמוך העומד בסמוך לרחוב סולטן סליאמן, ממנו מדרגות רבות שנבנו בהכשרת המערה לתצוגה בפני קהל המבקרים. 

המערה עצמה בנויה מתחת לנתח נאה של בניינים ושכונות מגורים רבות ברובע המוסלמי, גובלת בין חומות העיר הצפונית ואף נוגעת מקצת מתחת לשטחו של הרובע הנוצרי שבעיר העתיקה. 

במהלך תחקיר שבוצע במערה בשנים האחרונות , עולה הסבירות כי למערה ישנו המשך מאזור מזרח – דרום אך הגישה חסומה בעקבות מפולת סלעים שהתרחשה במערה. 

בעקבות התחקיר הנ"ל עלה החשד כי מדובר בדרך המובילה לדרך תת-קרקעית תחת הר הבית – הדבר כמובן – מעולם לא אומת. 

עיקר המערה חצוב בעומק של כ-10 מטרים מתחת לבתים הבנויים מעל והיא בעלת חלקים רבים ונרחבים בהם נחצבו אבנים לבניה. 

במחצית הדרך מטה לבטן המערה, ישנו מעין מים אשר יוצאים מבין הסלעים, ככל הנראה מדובר במעין שבעת חציבת המערה נפגע ומטפטף לתוך המערה. 

בתוך המערה עצמה ניתן להבחין בסימני חציבה רבים בסוגים שונים של כלי עבודה, כמו כן ניתן להבין בכתובות גרפיטי מזמנים שונים, בשפות שונות כגון עברית , ערבית , אנגלית , ארמנית ואף יוונית. אחת הכתובות המוכרות במקום הינה W. E. Blackstone Jan. 1889. מקור הכתובת – לא ידוע. 

מערת צדקיהו כפי שנכתב בתחילה , הינה מערה מלאכותית אשר נוצרה בעיקר עקב הצורך התמידי באבני שיש לבניית בתים וחומות העיר העתיקה מעל. 

בתחילה היתה המערה בממדים קטנים מאוד, אשר עם תחילת החציבה המסיבית בקרבה, הגיעו לעומקה העצום ובכלל. בתחקיר ארכיאולוגי שבוצע במקום עולה כי פתח המערה מעיד כי שהמערה היתה טבעית בעומק של מטרים ספורים, ומשם עצם החציבה הרחיב אותה לעומק רב. 

במערה נוצרו חללים רבים ואולמות רחבים אשר בהם החוצבים השאירו עמודי תמך על מנת למנוע התמוטטות של המערה. 

שיטת החציבה במקום הופנתה כלפי מטה, זאת על מנת למנוע החלשות היסודות של הבתים הבנויים מעל המערה. 

מערת מילוט למלך האחרון

המערה מאוזכרת במספר מקומות במקורות ההיסטוריים השונים, על פי מקורות המסורת היהודית – ישנו תיעוד למערה בתקופת המאה ה-16, אשר בה מלך צדקיהו – מלך ממלכת יהודה. בתקופה זו על פי המקורות הותקפה העיר משני צידיה, בעקבות כך לא יכל המלך צדקיהו להימלט בדרכים קרקעיות ולכן נאלץ לברוח כדרך המערה המדוברת. עוד לפי המסורת היהודית , מייחסים את המעיין הנובע בבטן המערה כ-מעיין דמעות צדקיהו" , אשר מסופר כי הטיפות נוטפות כדמעות המלך על חורבנה של ירושלים. 

כאמור – לא ניתן לתארך את נביעת המעיין לתקופה ולבסס את מעמד הסיפור אודותיו. 

התקופות השונות במערת צדקיהו

במהלך שנים רבות בוצעו במערה עשרות תחקירים ארכיאולוגים על ידי מיטב החוקרים והאנשים מהתחום. 

התחקירים היו בעלי מידע שלרוב תאם בין הגרסאות, אך היו השערות שהועלו על פי מראה חזותי ולא מחקר ארכיאולוגי. 

לציין כי לא הצליחו לתארך את המערה באופן מושלם לתקופה ספציפית , שכן המערה בעלת אלמנטים רבים המיוחסים לתקופות שונות וייחודיות. 

במהלך שנת 1873 ביצע במערה תחקיר הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון-גנו, במהלך התחקיר הצליח לאתר תבליט של ייצור בעל כנפיים (לא מזוהה) בגודל כ-40 ס"מ על 27 ס"מ הממוקם בסמוך לכניסה למערה. ארכאולוג נוסף שבחן לאחר כמעט מאה שנים את התבליט הסיק לעומת זאת כי לא ניתן לשייך באופן חד משמעי את תיארוך התבליט ובכלל המערה לתקופת בית ראשון, זאת משום העדר סימני החציבה הנהוגים לאותה תקופה. 

לעומת זאת , המערה הצליחה לשייך את עצמה בקלות לתקופת בית שני , זאת בזכות האזכורים הרבים במקורות השונים, בהם זוהתה המערה כמקור עיקרי  לאבני בניה עבור המלך הורדוס. 

עיקר הבניה של הורדוס באותה תקופה מיוחסת , היתה בנייתו של מקדש הורדוס. הייחוס בוצע על פי זיהוי נחרץ של שיטת החציבה המוכרת לאותה תקופה. 

בבדיקה שבוצעה במערה מול אבני כותלי הר הבית לדוגמה, הוכח כי המקור זהה כמעט במאה האחוזים. כ"כ מיקום המערה היווה שיקול חיוני להובלת האבנים הנחצבות לאתר הבניה. 

כאשר ביצעו בדיקה של אבני הכותל המערבי למול סלעי מערת צדקיהו, הוכח מבחינה גאולוגית שמדובר באבנים שנחצבו מהמערה. 

אטימת המערה

במהלך המאה ה-16 , בעת בניית חומות העיר על ידי הסולטן סולימאן הראשון , הורה הסולטן לבנות חומות עבות וגבוהות על מנת להגן על העיר, המערה היתה במרכז בניית החומה ולפיכך הורה הסולטן לאטום אותה, זאת משום שרצה למנוע כניסת אויבים כדרכה לפנים העיר. עובדיו של הסולטן אכן ביצעו כך והמערה הגדולה נאטמה לתקופה ארוכה של מאות שנים.  

מאז אטימת המערה, אין כלל אזכורים ברורים של המערה במקורות השונים, עוד מסתבר כי אטימת המערה בוצעה היטב עד כי לא זוהתה על ידי אנשי התקופה ואף בלבלו בינה לבין מערות קבורה סמוכות. 

חשיפת המערה

באחד מחודשי החורף של שנת 1854 שוטט במקום החוקר – ג'יימס ברקלי עם כלבו. ברקלי היה חוקר מקרא בריטי אשר הגיע לאזור על מנת לבצע תחקירים על אתרים כגון המערה העתיקה. 

כאשר הגיע ברקלי בסמוך לשער שכם , נעלם לפתע כלבו ובעליו פתח בחיפושים נרחבים אחריו. 

בעת החיפושים שחזר את צעדיו בסמוך לשער, אז איתר כניסה נמוכה מאוד מתחת לחומות העיר. הפתח היה מכוסה בערימות גדולות של אשפה שהצטברו במשך שנים רבות ולכן לא זוהתה במשך זמן רב. 

כאשר השתחל למקום איתר את כלבו שהחליק מסתבר – לתוך פנים המערה העמוקה.  ברקלי חילץ את כלבו ומיהר לביתו בטרם ירדה החשיכה. 

למחרת חזר שוב למקום עם שני בניו על מנת לבדוק את המערה מקרוב. השלושה התחפשו לערבים , על מנת שלא למשוך תשומת לב מהקהל המקומי והצליחו אחד אחר השני לחדור לתוך פתח המערה הקטן. 

השלושה אחזו בלפידים והחלו בירידה מטה. זאת למעשה היתה הפעם הראשונה לאחר מאות שנים שדרכה רגל אדם שוב בפנים המערה. 

לאחר שיצאו ברקלי ובניו מהמערה, שבו לביתם ושם דווחו לחוקרי הקרן לחקר ארץ ישראל על הממצא המופלא, ברקלי שהיה למעשה אחד מחוקרי הקרן הגיעו שוב למקום ובילו במשך ימים שלמים בקרבה ובמילוי רשמים מהמקום. 

חוקרי הקרן הצליחו לתארך את המערה לתקופת שלמה המלך. 

הכת הגרמנית ממערת צדקיהו

במהלך שנת 1885 חדרו למערה חברי כת גרמנית המשתייכים לזרם הנוצרי והשתלטו עליה. אנשי הכת הפכו את המערה לביתם ושהו שם במשך שנים רבים. במהלך שהותם במקום , חלו רבים מאנשי הכת – זאת לאור הלחות, האשפה שחדרה למקום וחוסר ניקיון במערה. 

כאשר שלא נותרו רבים מהכת, התערב הקונסול הגרמני בירושלים וסילק את החבורה מהמערה ומנהיגם נלקח חזרה לגרמניה. 

לאחר יציאת המשתלטים מהמערה, חסמו השלטונות את כניסת המערה בדלת פלדה – אין יוצא ואין בא. 

מערת צדקיהו כמחצבה בפעם האחרונה

בשנת 1907 , שימשה המערה שוב לחציבת אבני בניה, זאת בהוראת השלטון המקומי לשם בניית מגדל השעון שהיה מעל לשער יפו. המגדל נבנה לכבודו של הסולטן העות'מאני עבדול חמיד השני. בעקבות החציבה המחודשת ,נפתחה שוב המערה לקבלת קהל בתשלום סמלי. 

בתחילת מלחמת העולם הראשונה, נאטמה שוב המערה מחדש.

במהלך תקופת המנדט הבריטי , נפתחה שוב המערה לקבלת קהל ואף שימשה כתקופת מלחמת העולם השניה כמקלט מחסה מפני הפצצות. 

בעת חלוקת ירושלים בשנת 1948 חסמו שלטונות ירדן את הכניסה למערה, משום שאז עמדה המערה על קו הגבול בין ירדן לישראל. 

רק בשנת 1967 אז – מלחמת השחרור חודשה הפעילות במערה אך לא למבקרים משום הסכנה שהיתה באיזור. 

האוצר האבוד של מערת צדקיהו

בשנת 1949 הגיע לפתח המערה מוסלמי תושב העיר, אשר בידיו הוכחה לכאורה כי במערה מוחבאים 3 ארגזים גדולים עמוסים לעייפה במטבעות זהב. הנ"ל סיפר כי סבו סיפר כי החביא אותם עוד לפני מלחמת העצמאות וכי הוא מבקש לחפש את אותם ארגזים על פי סימנים שהותיר לו סבו. 

על מנת לקבל את האישור הבטיח כי ייתן 75% מהמטבעות למדינת ישראל ואכן האישור ניתן. במשך ימים ארוכים חיפש את האוצר האבוד במערה אך ללא תוצאות כלשהן. 

המערה מאז ועד היום

המערה נפתחה באופן סדיר למבקרים בשנת 2006 וכך עד היום. 

בימי שישי ושבת המערה נסגרת, זאת משום חשש בטחוני בגזרה. בשאר הימים ניתן לבקר במערה – הכניסה בתשלום. 

דרכי הגעה למקום

מדרך הצנחנים פניה ימינה לרחוב סולטן סלמאן, בסמוך לשער שכם הכניסה למערה ממוקמת לרגלי העיר העתיקה. ממול תחנת דלק ותחנה מרכזית של התחבורה המקומית. 

האתר ממופה בתוכנת הניווט – עמוד ענן .