עין תחת עין – סיפורה של מירה בן ארי – האלחוטנית מקיבוץ ניצנים

ב-7 לחודש יוני 1948, המצרים הגיעו לקיבוץ ניצנים ותוקפים בעוצמה את מבנה הארמון האפאנדי.

לאחר קרבות עקובים מדם יוצא מפקד הבסיס בהחלטה להגן על הבודדים שנותרו בבית הקשתות המפויח ועוזב את מבצרו עם דגל לבן לכניעה. לאחר מספר שניות נורה בחזהו ונופל ארצה. מירה , אלחוטנית הקיבוץ שועטת לעברו למרות הפצרותיה של חברתה החובשת ומנסה לתמוך בו.

אט אט מתקרבים כלי הרכב של הקצינים המצריים שעמדו בסמוך ואלו יוצאים מהרכב אחד כאשר אחד מהם יורה במפקד והורג אותו במקום. בתגובה לכך, שולפת מירה את אקדחה ויורה כדור היישר לראשו של הקצין המצרי מטווח מטרים בודדים ומחסלת אותו. הקצינים המבועתים מהתגמול של מירה שולפים נשק אוטומטי ויורים בה למוות בסמוך לגופתו של אברהם.

זהו סיפורה של מירה בן ארי – אלחוטנית קיבוץ ניצנים.

כתב: אפי אליאן | צילומים: אפי אליאן (רפרודוקציה)

ואלה תולדות

מירה בן ארי נולדה ב-9/1/1926 בברלין גרמניה, מירה נולדה להורים רבקה וישראל, כאשר אביה היה ד"ר למשפטים. באמצע שנת 1933 עלתה עם משפחתה הקרובה לארץ ישראל והתיישבו בה כמניין הראשונים. בשנת 1943 סיימה את לימודיה בהצלחה בגימנסיה "בן יהודה" בתל אביב ועם סיום לימודיה יצאה לשנת הכשרה לקיבוץ. 

במהלך הכשרתה לחברת קיבוץ, הפכה להיות מגרעין המקימים של קיבוץ ניצנים הראשון. במהלך תקופתה הקצרה בקיבוץ ניצנים, הכירה את בן זוגה – אליקים שהיה מאנשי הפלמ"ח ונישאה לו. לאחר כשנה בהיותה בת 19 בלבד ילדה את בנה היחידי והפכו להיות משפחה מבין הראשונות בניצנים.

זמן קצר לאחר לידת בנה, יצאה מירה לקורס אלחוטנים על מנת לרכוש יידע בתחום ולסייע בהגנת היישוב והארץ. בסיום הקורס הפכה בן ארי לאשת קשר עיקרית מול אוניות המעפילים שהיו בדרכן לארץ ישראל. 

כ"ט בנובמבר – מבצע תינוק

כ"ט בנובמבר (29/11/1947) , תאריך גורלי בו החליטו יושבי עצרת האומות המאוחדות על הפסקת המנדט הבריטי בארץ ישראל. בסיום המנדט כך הוחלט, יוקמו שתי מדינות – ישראלית וערבית לפי מפת תוכנית החלוקה שנקבעה. משום התוכנית החלו להתנגד הצדדים הערביים ואלו הטילו פוגרומים ופיגועי טרור ברחבי ארץ ישראל. 

קיבוץ ניצנים הצעיר, היה חלק מהמפה , אך לא בצד הישראלי אלא היה חלק מהמדינה הערבית שהוחלטה על הנייר. 

בעקבות ההחלטה בוצעה בחינת המצב הבטחוני בגזרה ואנשי הקיבוץ החליטו עם ראשי צה"ל באותה תקופה על יצירת מבצע בשם "מבצע תינוק" , בו יפונו כל הילדים והנשים מיישובי הדרום בניהם – קיבוץ ניצנים. 

נקודת הפינוי – באר טוביה

משימת הפינוי הוטלה אז על חטיבת גבעתי שהגיעה בשעות הערב לגזרת קיבוץ ניצנים, אז ארגנו את כל התינוקות ואף מספרים כי הכניסו לחלקם לבקבוקי החלב סמי הרדמה לבל יתעוררו במהלך המבצע ויכשילהו. 

17 לחודש מאי בשנת 1948, יוצאים באישון לילה לוחמי חטיבת גבעתי שעל ידיהם עשרות ילדים יחד עם רוב נשות הקיבוץ ואלו החלו לפסוע רגלית לעבר מושב באר טוביה. המושב – מרוחק כ-7 קילומטרים מניצנים והדרך עמוסה לעייפה ביישובים וכפרים ערבים המהווים סיכון חיים לשיירה הרגלית. משפחות מושב באר טוביה, הדליקו בכל כניסה לבתי המגורים נר, אשר העיד להולכי השיירה כי שם ניתן למסור ילד אחד מהמפונים. בכל בית שנאסף ילד – כובה הנר וההולכים המשיכו לשוטט במושב עד שמסרו את אחרון הילדים ועימו – כבה הנר האחרון.

מירה , החליטה שלא לרדת עם שיירת הפינוי לבאר טוביה ושלחה את בנה יחידה לבדו. היא ידעה כי בנה יתאחד עם אביו שנמצא באותה עת בסמוך ליישוב וכי ידאג לכל צרכיו. החלטתה שלא לעזוב את ניצנים נבעה משום שהיתה מבין הבודדים באיזור שידעו לתפעל את מכשיר האלחוט ולתקשר עם עורף המדינה הצעירה. 

בטרם שיחררה את בנה עם אנשי חטיבת גבעתי , כתבה מכתב והסתירה אותו בבגדי בנה, המכתב – עבור בעלה אליקים , היה מכתב שניבה את סוף חיה משום שנשארה בקיבוץ, אך לדבריה כפי שסיכמה במכתב האחרון – המהלך הוא למען מקום טוב יותר עבור בנה. 

"אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכל. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. תמסור לאבא ולאמא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה…"

הקרב האחרון

בתאריך ה-7 לחודש יוני 1948, לאחר קרבות קשים ואובדנם של עשרות לוחמים ורובם מבני הקיבוץ –  נותרו במבנה הארמון של הקיבוץ קומץ לוחמים ובניהם: מירה בן ארי ומפקד ניצנים אברהם שוורצשטיין ונלחמים על חייהם מול האויב המצרי השוכן מדרום למבנה. 

ברחבי המבנה, עשרות גופות של לוחמים שניסו להגן על הקיבוץ ואנשיו ונפלו בקרב והאויב המצרי אינו חדל מלירות. 

בעקבות הפגיעות הרבות, החליט אברהם שוורצשטיין שלא להקריב עוד לוחם אחד מכוחותיו וזה מחליט לצאת החוצה ולהיכנע לאויב. רגעים לפני יציאתו מהמבנה – בוחן אברהם את הסביבה ומחפש בעל תפקיד בצד האויב אשר מולו יוכל לבצע את הכניעה. 

אברהם מאתר בקצה השמאלי שממולו ג'יפ ובו מס' קצינים מצריים אשר צופים בקרבות כנגד ארמון הקיבוץ, זה קורע חלק מגופיתו הלבנה וקושר אותה על המקלע שהיה בידו והרים מעלה. 

לאחר שניות החל לפסוע לעבר הג'יפ, כאשר הנשק מורם ועל קצהו מתנוססת חתיכת הבד הלבנה אך מכיוון האויב המצרי נורתה יריה אשר פגעה בכתפו וזה קורס לאדמה. , מירי שעומדת בעמדה המבוצרת על המרפסת הדרומית של הארמון, מבחינה במתחולל ויורדת מטה במהירות על מנת לתת סיוע למפקד. חברתה של מירי – חובשת ניצנים אוחזת בידה וזו מנסה למנוע ממנה לצאת אל התופת אך זאת מתנערת ממנה בטענה "אני אישה – לא יירו בי". 

בן ארי רצה לעבר אברהם ועוזרת לו לקום על רגליו ואלו מדדים לעבר הגי'פ. מתוכו יוצאים 3 קצינים מצריים ולאחר מס' שניות שולף אחד מהם את נשקו ויורה בחזהו של אברהם. כתוצאה מכך מתמוטט אברהם בידיה של מירה ומת במקום. 

מירה לא איבדה את עשתונותיה ושולפת מהרה את אקדחה בעל הכדור היחידי , מכוונת אותו לעבר ראשו של הקצין שירה למוות באברהם ומחסלת אותו במקום. שני הקצינים שעומדים מנגד הבחינו בנעשה ושלפו את נשקם האוטומטי וירו לעברה צרור שהרג אותה במקום.

לאחר הכניעה

האירוע שהתחולל עם מפקד ניצנים ומירה בן ארי גרם לכניעתם של הבודדים שנותרו במבנה ההרוס. הכוחות המצריים פלשו לתוכו ושבו את כל יושביו. ארבעה מתוך הבודדים שנותרו בקיבוץ, הצליחו להמלט על נפשם ומצאו מקלט במושב באר טוביה. 

לקראת סוף מלחמת העצמאות , בשלהי חודש ספטמבר 1949, הגיעה לקיבוץ ההרוס משלחת של צה"ל ועימם אנשי הרבנות הצבאית אשר זיהו את מספר הגופות כמספר הנעדרים. בניהם – גופתה של מירה בן ארי. בעקבות המצב הבלתי אפשרי לזיהוי , נקברו כולם יחדיו בקבר אחים אשר שוכן כיום בבית העלמין של היישוב ניצן הסמוך. 

אנשי הקיבוץ שחזרו אליו לאחר תום המלחמה, התקשו להמשיך את הלך חייהם בשטח הקיבוץ הישן והחליטו לנטוש אותו. את הקיבוץ החדש הקימו במרחק של 4 קילומטרים מזרחה מהאתר הישן. 

מה במקום?

מול בניין הארמון האפנדי הוקם גלעד לזכרה של מירה בן ארי, כאשר במקום בו נמצאה גופתה הועמד סלע בצורה הדומה לאדם ועליו לוחית זכרון עם שמה. 

במקום, עמדת ישיבה מוצלת למול שלט המספר את סיפורה בקצרה. 

איך מגיעים?

כביש 4 בין אשדוד לאשקלון, פונים ליישוב ניצן ימינה, לאחר מכן ממשיכים עם הכביש עד הכיכר, חולפים על פניו וממשיכים לכיוון היישוב. שם בצומת T, מול שער היישוב פונים לדרך עפר (שילוט במקום) לעבר בית ספר שדה. חניה במקום.

גלריית תמונות

פינת הזכרון שהוקמה לזכר מירה בן ארי בסמוך לארמון ניצנים – צילום: אפי אליאן

גלעד הסלע בצורת אדם במקום בו נהרגה מירה בן ארי

גלעד הסלע בצורת אדם במקום בו נהרגה מירה בן ארי

צילום רפרודוקציה של מירה ואליקים בן ארי בעת חתונתם בקיבוץ ניצנים

השלט המספר את סיפורה של מירה בן ארי בקיבוץ ניצנים

צילום רפרודוקציה של מירה ובנה דני בן ארי בטרם נפרדו – היסטוריה על המפה